כאשר בני זוג, שלהם ילדים מחליטים לסיים את קשר הנישואין, תלויה ועומדת אל מול עיניהם השאלה מה יהא על הילדים כעת, מי יהיה ההורה המשמורן שאצלו ימשיכו להתגורר הילדים ושיהיה האחראי העיקרי לצרכיהם הפיזיים, הנפשיים והחומריים ומנגד, מי יהיה ההורה שיתראה עם ילדיו באמצעות חלוקות שהייה מוסכמות בין הורים לילדים, אשר יקצו את הזמן המשותף לו ולילדיו.
חלוקת שהייה על ידי מי?
לעיתים עניין זה מוסדר באמצעות הסכמה בין בני הזוג הקובעים בניהם באיזה אופן יחיו הילדים עם כל אחד מההורים ולעיתים עניין זה מגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני הדן בסוגיית המשמורת וחלוקת השהייה.
בבוא בית המשפט לדון בעניין חלוקת השהייה והמשמורת הרי שעומד אל מול עיניו עקרון "טובת הילד". בית המשפט בוחן מי מההורים יכול לספק לילדו בצורה המיטבית ביותר את כל צרכיו ולדאוג לבריאותו הפיזית והנפשית באופן טוב יותר.
אחד הקריטריונים המנחים בעקרון זה הינו "חזקת הגיל הרך" הקובע כי ילד יישאר בחזקת אמו עד היותו בן 6. עקרון זה נובע מסעיף 25 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, הקובע כי "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת."
